על הבדידות
נכתב בספטמבר 2020, ב-17 דקות, בבוקר. מפורסם כמו שיצא, בלי עריכה. שמות של אנשים הוסרו.
כנראה חלום קטן ומפגר שלי זה שאחת לשבוע שבועיים מישהו שאני מאוד אוהב ישאל אותי מה קורה איתי ואיך מתקדם הדבר הזה שמעסיק אותי ולמה אני לא מתעודד כי אני האיש הכי טוב שיש ודיבור יש חבורה של אנשים מגניבים שמתאספים ואני צריך להיות שם כי החבר הולך ואני מגניב וזה שילוב משובח.
שיזמינו - חסך באנשים שרוצים לבלות בחיקי, שהם לא חבר א׳.. מתל אביב.. בעצם יש את חבר ב׳ והוא לא מפיג לי את הבדידות כל כך אז זה לא זה.
כמו שתיארתי לחבר ג׳, חסר לי קהילה. הסיבה שאני עורג לרעיון של שנות ה80, שנות המייקינג וה"התעסקות באלקטרוניקה וחומרה", השנה שבה כל טיפש עם קצת ידע במחשבים יכל לייצר דברים שאף אחד לא ראה לפני, היא כי מעבר לזה שהSUPER POWERS הרגילים שלי היו מתבטאים 1000 מונים יותר, הייתה סולידריות ומשהו מיוחד בין כל האנשים שעשו את זה. “אולי אם הייתי טוב בזה אז, הייתי חלק מקהילה”.
קשה לי להגדיר את תחושת הבדידות - מעין תחושה ש"לאף אחד" (מי אלו? למה המשפחה הקרובה והרחוקה לא כלולה שם בהרגשה הזאת? [למשפחה מאוד-מאוד אכפת]) ואז עולה לי מעין דווקא, אני אעשה להם דווקא לאף אחד האלה, אני אשב ואני אבכה.
אין תחושת מגיע לי או לא מגיע לי. או שכן?
כאילו, אין לי יכולות מיפוי - אני לא מרגיש ברמה מיידית למי אכפת ממני, מי יודע עלי מה, מי לא נפגש איתי הרבה זמן וכולי. אולי יש לי בעיה במוח באזור של האנשים jk not really.